המוסד לביטוח לאומי -חיפה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

עסקינן בתביעה שעניינה שיבוב ושיפוי בגין גמלאות שהעניק התובע למר מוחמד עבדאל רחמן (להלן: "הנפגע") עקב פגיעתו בתאונת דרכים מיום 26.05.05 בהיותו נוסע ברכב שהיה מבוטח נכון למועד התאונה ע"י הנתבעת.

התובע, המוסד לביטוח לאומי, טען בכתב התביעה כי הנתבעת לא שיפתה אותו במלוא סכום דרישתו מיום 27.06.10 ( להלן הדרישה הראשונה) כקבוע בחוק הביטוח הלאומי (נוסח מלא ), התשנא-1995, אלא פעלה ע"פ ההסכם בין הצדדים, הסכם שלפי טענת התובע לא היה תקף ביום הדרישה הראשונה ולכן על הנתבעת לשפותו ביתרה בסך 567,404 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

הנתבעת טענה כי לא נותר לה כל חוב כלפי התובע וכי שילמה את סכום השיפוי שהיה מגיע לתובע ע"פ הסכם בין הצדדים, היינו 80% מכספי הגמלאות ששולמו לנפגע וכי לא היה מקום לתביעה סטטוטורית. בנוסף טענה הנתבעת, כי הדרישה הראשונה כללה רכיבים, כגון הלוואות עומדות, שלתובע אין זכות שיפוי בגינם.

ביום 07.05.2012 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב תביעה, בקשה שנתקבלה , לפיה יתוקן כתב התביעה כך שהדרישה תהיה הסכמית ולא סטטוטורית וכן תכלול רכיב תשלום של "קצבת ניידות מהוונת" שלטענת התובע הושמט בטעות מן הדרישה הראשונה.

בכתב הגנה מתוקן טענה הנתבעת כי כבר שילמה את סכום השיפוי בסך 80% מהסכום שנתבקשה לשלם בדרישה הראשונה וזאת ע"פ ההסכם בין הצדדים ועל כן יש לסלק את התביעה בהעדר עילה.

יחד עם זאת ועל אף טענותיה כאמור בסעיף 5 לעיל, שילמה הנתבעת לתובע ביום 09.05.2013 סך של 688,118 ₪ שהינו סכום היוון גמלאות הניידות בצירוף ריבית הסכמית מיום 01.03.2012.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את העדה מטעם התובע, עיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ובמסמכים שהוגשו ( ביניהם: פסקי דין רלוונטים, ההסכם בין הצדדים, מכתבי דרישה וכן מסמכי הביטוח הלאומי בענין הנפגע) וכן ועיינתי בסיכומי ב"כ הצדדים, שוכנעתי לדחות את התביעה.

אפתח ואומר כי בעת הסיכומים הצטמצמה המחלוקת לסך של 104,503 ₪ שהינם ההפרש לתשלום בין הסכום שנדרש בדרישה מיום 19.03.12 לסכומים שכבר שולמו ע"י הנתבעת.

בנוסף, דרש התובע כי בית המשפט יחייב את הנתבעת בשכ"ט ב"כ התובע בגין הסך של 792,621 ₪, סכום הכולל את היוון גמלת הניידות ואת ההפרש הנטען, שכן הנתבעת לטענתו "גררה" את ההליך המשפטי וסירבה בתחילה לשלם גם את סכום היוון גמלת הניידות.

יצוין, כי בתביעתו המקורית טען התובע כי גם בגין הדרישה הראשונה נותרה יתרה של ריבית הסכמית אולם זנח טענות אלו בסיכומיו .

אכן המחלוקת בין הצדדים הינה מתמטית ברובה ומצאתי כי במחלוקת זו ידה של הנתבעת על העליונה. למעשה התובע בא אל הנתבעת בשתי דרישות- הדרישה הראשונה אשר כללה סכומי גמלאות שונים בצירוף רכיבי הלוואות, ודרישה שניה מתוקנת אשר ביקשה למעשה את סכום ההיוון של גמלת הניידות.

משהסכים התובע כי לאחר ניכוי רכיבי ההלוואות העומדות ולפי ההסכם בין הצדדים שולמה למעשה הדרישה הראשונה (למעט יתרה של 11,777 ₪ בגין ריבית הסכמית בגין דרישתו מיום 27.06.10, ריבית עליה ויתר כאמור בסעיף 45 לסיכומי ב"כ התובע), לא היה מקום לכלול בדרישה השניה, זו שהוצאה ע"י הביטוח הלאומי וכן זו שבאה במכתבו של ב"כ התובע, את הסכומים ששולמו כבר ונכללו בדרישה הראשונה.

כל שהיה על התובע לעשות, משגילה טעותו, הינו להוציא דרישה חדשה הכוללת אך ורק את סכומי היוון גמלת הניידות ולא כך עשה . באשר לרכיב של היוון גמלת הניידות שלטענת התובע הושמט בטעות מן הדרישה הראשונה, הרי שרכיב זה שולם במלואו ואף ביתר כולל ריבית הסכמית וזאת לפי הודאתו של ב"כ התובע בסעיף 32 לסיכומיו.

למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם התובע לא היה מוותר על טענתו בדבר יתרה בגין ריבית הסכמית לענין הדרישה הראשונה, הרי שגם טענה זו היתה נדחית. כאמור הדרישה הראשונה נשלחה לנתבעת ביום 27.06.10 ושולמה ביום 29.08.10, היינו 62 יום לאחר הדרישה. ע"פ סעיף 6 להסכם בין הצדדים שצורף להודעה מטעם התובע בדבר הגשת ראיות, לנתבעת 60 יום לתשלום דרישה ורק פיגור בתשלום העולה על 15 יום יחייבה בריבית הסכמית ("החברה תשלם את תביעת המוסד לפי דרישתו תוך 60 יום מיום קבלתה. פיגרה החברה בתשלום פרק זמן העולה על 15 יום, יהיה עליה לשלם למוסד ריבית בגובה הריבית המכסימלית על סכום התביעה, לפי חוק פסיקת ריבית תשכ"א-1961 ועוד 20% מסכום הריבית הנ"ל").

שעה שהנתבעת פיגרה בתשלום יומיים בלבד, אין התובע זכאי לריבית הסכמית בגין פיגור זה.

לסיכום : מששילמה הנתבעת את הדרישה הראשונה במלואה ע"פ ההסכם ומששילמה את רכיב היוון גמלת הניידות כולל ריבית הסכמית, הרי שההפרש הנטען נוצר בשל החישוב השגוי שערך התובע בדרישה השניה בעת שכלל גם את הדרישה הראשונה שכבר שולמה. משכך, אין כל מקום לחיוב הנתבעת בגין כל הפרש כאמור.

באשר לפסיקת שכ"ט, אכן הנתבעת שגתה כאשר טענה כי תביעתו המתוקנת של התובע נעדרת עילה ועובדה היא כי לבסוף שילמה את סכום היוון גמלת הניידות כולל ריבית הסכמית בגין פיגור של למעלה משנה בתשלום זה, ואין ספק כי ההליך המשפטי היה מסתיים זמן רב קודם לכן אלמלא היתה מתעקשת על ענין זה. יחד עם זאת, בפעולותיו של התובע נפלו משגים רבים, ביניהם; דרישה סטטורית ותביעה סטטוטורית ולא הסכמית, הכללת רכיבים שגויים שאינו זכאי לפיצוי בגינם וכן הוצאת דרישה שניה הכוללת את רכיבי הדרישה הראשונה שכבר שולמו ללא כל הצדקה. על כן שוכנעתי, כי בשים לב למכלול הנסיבות אין מקום לפסיקת שכ"ט למי מן הצדדים וכי כל צד ישא בהוצאותיו.

סוף דבר